ר' זלמן אורנשטיין סיפר להרבי מקינוב:
הרב [שניאור זלמן מליאדי] היה תלמיד של ר' מיכל מזלאטשוב. כשר' מיכל נסע הוא לקח איתו את תלמידיו ועמם הלך [גם] הרב. כשר' מיכל היה אצל המגיד הוא הנהיג ששניהם יוכלו להוביל טישים נפרדים במהלך הסעודה השלישית [של שבת]. בזמן שהרב מזלאטשוב אמר תורה נהג המגיד לשתוק, אבל כשהמגיד התחיל לדרוש, ר' מיכל לא הביט בו כלל ועסק בשלו.
זה היה מאוד קשה לרב והוא לא הבין –ר' מיכל נוסע אל המגיד ואז לא נוהג בדרך ארץ כלל[?!] אצל המגיד היה מקורב אחד, חכם גדול, שהיה לפני כן [תלמיד] אצל הגאון מווילנה ונהייה חסיד. הרב שאל בעצתו של החסיד הזה, מה עליו לעשות. אמר לו אותו מקורב: "אני אראה לך איך המגיד נוהג בחצות [ביחס לתיקון]." הוא הראה לו בחצות, איך, למרות שהוא צולע וצריך
קביים, המגיד זורק אותם ורץ כאש לוהבת. הרב התפעל מזה מאוד. אז המגיד פתח את הדלת ואמר לרב: "בענייני תורה ר' מיכל גדול יותר, אבל בעניין תיקון נפשות אני ניצב גבוה ממנו" אז הרב נשאר חסיד של המגיד, שכן גם הוא הרגיש שתיקון נפשות זה נעלה וחשוב יותר.
י.פ.
הרבי מקינוב
