החסידות המאוחרת (סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים) נתפסה והוצגה במחקר כתנועה של התמסדות והתקבעות שאיבדה את הרנסנס החסידי הראשוני, ואף התנוונה. לאחרונה חלו שינויים במחקר והוצגו שיטות וגישות יותר מורכבות שמוצאות מאפיינים ייחודים לחסידות המאוחרת. עם זאת רוב המחקרים החדשים הללו התמקדו במחצית המאה התשע עשרה משום שבאופן אירוני חומרים חסידיים משמעותיים משלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים עד השואה פחות מצויים. מכון הרצוג לחקר החסידות קם כדי למלא חסך זה.