כשהרבי מרוז'ין היה עדיין צעיר – בערך בן 6-7 הוא חזר מה'חדר' וכשעבר דרך גן אחד הוא פתאום הסיר את כובעו – ניגב אותו בשרוול והתחיל לצחוק בחוזקה. כשהרבי מרוז'ין התחיל לצחוק, ר' שלום, שראה את כל המעשה, פרץ גם הוא בצחוק.
שאלו החסידים את הרבי מרוז'ין מדוע הוא צוחק, אבל הוא שתק. אמר ר' שלום: "שושקיני! (כך ר' שלום נהג לקרוא לר' ישראל מרוז'ין) מה זה, יהודים שואלים אותך ואתה לא עונה?!" אז הרבי מרוז'ין סיפר את המעשה הבא:
פעם אחת היה יהודי אחד, איש עני מאוד. כשהגיע פסח, למגינת הלב לא היה לו שום דבר עבור החג. אמרה לו אשתו, שהוא צריך לקחת את גביע הכסף שיש לו לקידוש ולמשכן אותו אצל גוי. הוא הלך אל גוי למשכן את הגביע וקיבל שלושה רובלים בתמורה. הוא הלך ונכנס עם שלושת הרובלים אל העיר לקניות עבור פסח. בדרך היה הרבה שלג והוא התייסר על כל מטר של הדרך. על השביל הוא פגש גוי אחד עם פגר של סוס. קרא לו הגוי ושאל אותו אם הוא רוצה לקנות את העור של הסוס, והציע גם להפשיט את העור בעבורו. השלג נהייה גרוע יותר והוא בוודאי היה קופא אילולי מרכבה גדולה עברה שם ולקחה אותו ואת העור, שהיה כבד מאוד ומלא בקרח.
כשהגיע אל תוך העיר הוא מכר את העור בעבור שישה רובלים. אז הוא קנה מיני מאכלים עבור פסח ועוד לקח עמו את שלושת הרובלים שנותרו לו כרווח. כשהגיע הביתה אשתו הייתה מלאת שמחה, וכשהוא סיפר לה שיש לו עוד שלושה רובלים כרווח, היא הציעה לו להחליפם בעבור הכוס שהוא משכן אצל הגוי, כך שיוכל לעשות קידוש ב'סדר'. והוא הקשיב לה ואכן עשה זאת.
כשהיהודי נפטר והגיע לעולם הבא התברר שלא הייתה לו שום זכות, שהוא מעולם בחייו לא קיים שום מצווה. עמדו להוביל אותו לתוך הגיהנום, כשרץ מליץ יושר אחד הגיע וסיפר את המעשה עם כוס הקידוש הממושכנת. אבל כשהניחו אותו [=את המעשה] במאזניים, עדיין כל העברות שלו שקלו יותר. אז אמר המליץ יושר – "נו, זרקו את העור [של הסוס] על המאזניים" – וכשהניחו את העור המים הקפואים נשפכו החוצה ונפלו על האדמה.
זה מה שהרגיש הרבי מרוז'ין על הכובע שלו ולכן צחק.
י.פ.
ירמיה כץ
