הסיפור החסידי

בתוך עשרות אלפי המסמכים שנמצאים ב"פרויקט החסידות" האתנוגרפי של אברהם יהושע השל,[1] מצויים גם אלפי סיפורים ואנקדוטות שליקטו פרופ' משה אביגדור שולוואס, ר' ישראל פרידמן והרב צבי יעקב אבראהאם. אנשים אלו נשלחו על ידי השל לערוך ראיונות במטרה לאסוף כמה שיותר פרטים ותמונות עבור שחזור חיי היהודים החסידים במזרח אירופה. לפי השל, "דער מוראדיקער קאַטאַסטראָפֿע" הנחיתה את המכה הקשה ביותר על החברה החסידית דווקא.[2] מתוך תחושת שליחות הוא החל במחצית השנייה של שנות הארבעים לאסוף כל דבר חסידי שיכול היה לשים עליו את ידו ביניהם, אותן אנקדוטות שסיפרו חסידים. השל ראה באנקדוטות אלו נדבך מרכזי בייצוגה של תרבות יהודי מזרח אירופה בכלל, והחסידות בפרט, שלפני מלחמת העולם השנייה. בעיניו, הם ייצגו, לא רק את רוח החסידות כפי שהציע בובר, אלא את ההיסטוריה, המראות, הפרקטיקה, והיומיום החסידי עצמו. בעזרת שרידי זיכרונות אלו הוא קיווה להקים לתחייה את האנשים והקהילות של אותו עולם חרב ולהציבם כאחד מן הפרקים המפוארים בהיסטוריה היהודית.

פעילותו של השל הייתה חלק ממגמה רחבה יותר שהתרחשה ביהדות אמריקה מיד לאחר המלחמה. כפי שמראה שילה ג'לן, לאור ריחוקם מהאוריינות והספרותיות של היהודית המסורתית, יהדות אמריקה החלה לחפש דרכים חדשות להתחבר לאתניות ה"אותנטית" של יהדות מזרח אירופה. היא מראה כי השימוש שעושה השל בסיפורים חסידיים בתוך כתביו ההגותיים הוא תוצאה של חיפוש זה. זו דרכו של השל להציל משהו מן הפואטיקה של יהודי מזרח אירופה. בשילוב עם מתודות נוספות, הסיפורים משמשים לא כטקסטים בפני עצמם, אלא כתמונות נוסטלגיות. הטקסטואליות החסידית, אם נלקחת ברצינות, מאתגרת את המעמד המודרני של היהודים באמריקה, אך כתמונות בלבד, מאפשרות האנקדוטות לשמר אותנטיות דרכה ניתן ליצור קוהרנטיות רוחנית עם העבר היהודי.[3] אכן, כרבים אחרים, מבטו הנוסטלגי של השל והחיפוש אחר קשר למזרח אירופה שהתגבר לאור עוצמת ההרס והחורבן שראה לנגד עיניו, הם שהנחו גם את הפרויקט האתנוגרפי שמובא לפניכם. הסיפורים שליקטו שליחיו של השל ממוקדים בתמונות ואנקדוטות דרכן ניתן להאיר על יופייה ותפארתה של יהדות מזרח אירופה שלפני החורבן הרבה יותר משהם מבטאים קונפליקטים או דרמות כיאה לסיפורים.

בדיון שלהלן מובא מדגם מייצג מתוך הפרויקט האתנוגפי. סיפורים אלו סופרו ביידיש לר' ישראל פרידמן, בנו של האדמו"ר מבויאן, אותם הוא תיעד בכתב ידו ביידיש. הסיפורים אינם מסוגננים וניתן להניח שנרשמו פחות או יותר כפי שסופרו. דלים בדרמה וחפים ממעללים מסובכים, סיפורים אנקדוטיים אלו תומכים במבט האתנוגרפי והנוסטלגי שליווה את הפרויקט כולו.

ממבט על מגוון הסיפורים האקלקטי שבכתבי ר' פרידמן, ניתן לזהות כי רבים מהסיפורים עוסקים בריטואלים דתיים בכלל וחסידים בפרט. ריטואלים אלו, פעמים רבות קשורים לחגים. דבר זה אינו מפתיע שכן הזיכרון הקולקטיבי היהודי מונח משחר היווסדו על יסודות ריטואליים. ראש השנה קשור בזיכרון בריאת העולם, סוכות בזיכרון מסע בני ישראל במדבר, פסח בזיכרון הסיפור המכונן של בריאת האומה הישראלית ביציאת מצריים, ושבועות נקשר במסורת לכינון החוק הישראלי במתן תורה. כלומר, כל אירוע היסטורי נעטף ברשת סבוכה של ריטואלים דתיים הנחגגים באופן מחזורי. כך משמרת המסורת היהודית את הזיכרון הקולקטיבי שלה כבר אלפי דורות. באופן דומה, גם בקהילה החסידית אירועים יחידאיים, כמו מעשה מופלא של צדיק או חסיד, נזכרו במיוחד כשנעשו במסגרת של אירוע קולקטיבי גדול יותר – כמו החגים. דבר זה גם כרך בכך שההתכנסות הקהילתית החסידית בעצמה התרחשה לרוב בעת ביקורי חסידים אצל רבותיהם בשבתות וחגים. באופן זה הזיכרון הקולקטיבי החסידי שלאחר השואה מחובר באופן אורגני לזיכרון הישראלי הכללי, והאירועים הפרטיים מקבלים משמעות סימבולית רחבה ורוחנית יותר.

מדגם הסיפורים שמובא כאן עוסק בסיפורים המתרחשים בחג הסוכות. כפי שאראה בדיון הקצר שלהלן, דרך תמונות אלו ניסו כל אחד מן המספרים להעביר לר' פרידמן האתנוגרף שעמד לפניהם, איזושהי תחושה או ערך, שלדעתם יכול היה לשקף משהו מחיי החסידים במזרח אירופה כמו שמחת החסידים, כוחם המיסטי של צדיקים ואדיקותם של אלו ואלו. כפי שהקוראים/ות ייווכחו לדעת ערכים אלו אמנם נוטים להיות סטראוטיפים, אך הם עוזרים לצבוע תכונות מאפיינות של צדיק מסוים, ויותר מכך, הם עוזרים להצביע על ייחודיותה של התנועה החסידית בכלל על רקע החיים היהודיים המסורתיים. כך למשל, בשני הסיפורים על ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא (שסופרו על ידי אנשים שונים!) ניתן לראות כי קיים דגש על הקשר שבין חסיד לרבו, מאפיין  שפחות מודגש בסיפורים על צדיקים אחרים. בסיפור שכינינו 'אתרוג קדיש' (להלן) אחד החסידים נותן לרבי מאפטא אתרוג במתנה ומאפשר לו לקיים את מצוות החג. מעשה זה מקרב בין החסיד לרבו כל כך, שלאחר מיטתו הרבי מאפטא נשבע שהוא ובניו יאמרו קדיש על אותו אדם. כלומר, מתייחסים אליו כאל בן-משפחה. דבר זה חוזר גם בסיפור, 'אושפיזין נסתרים בסוכה' (להלן) בו מסופר על אחד מחסידיו של הרבי מאפטא שרוצה לשבת לצידו בסוכה. כשהחסיד מבין שאינו יכול משום שהאושפיזין הקדושים יושבים שם, הוא מסכים למסור את חייו תמורת האפשרות לראותם, כלומר תמורת רגע אחד של נשגבות בסוכה. הר' מאפטא עושה מעשה פלאי שמאפשר לו זאת (מרים את מטפחתו), היהודי חוזה באושפיזין ואכן נפטר מיד לאחר מכן. מעשה אדיקות זה כה מוערך בעיניו של הר' מאפטא שגם עליו הוא מתמסר לאמירת קדיש. בניגוד לכך, בסיפור ר' משה מלעלוב עולה לארץ ישראל (להלן), מתוארת המסירות של ר' משה לעלייה לארץ ישראל ככזו שגוברת על מחוייבותו כצדיק לחסידיו. התנהגות זו אף זוכה לביקורת מצד צדיקים בני דורו המתנגדים לנסיעה ותוהים 'כיצד הוא יוכל להותיר כזאת עדה של יהודים וחסידים כהפקר?'. כלומר, ההקשר הריטואלי של חג הסוכות משמש כרקע להדגשת מאפיינים של צדיקים שונים. על רקע זה דמותו של הר' מאפטא נצבעת לא רק כנשגבה ופלאית, אלא בעיקר–כדמות שמעמידה במרכז את הקשר עם החסידים.

כאמור, הסיפורים שמספרים חסידים עוזרים גם להצביע על ייחודיותה של התנועה החסידית על רקע החיים המסורתיים בכלל. ואכן, הסוכה בסיפורים על חג הסוכות עוזרת לחדד את הייחודיות הזו של הקהילה החסידית. הסוכה משמשת כאן כמרחב שעוזר להכליל ולהרחיק אנשים (ואף דרכי התנהגות) מהקהילה החסידית. גבולות הסוכה מסמנים מה ראוי ומה לא, מה מקובל ומה חתרני. בולט בכך הוא הסיפור על 'ריקודים בסוכה' (להלן). הסיפור, שמעמיד במרכזו את המתח בין מתנגדים לחסידים עושה זאת דרך החלוקה המרחבית שמייצרת הסוכה. הסיפור מחריג את סוכתו של הבעש"ט מכל שאר הסוכות בעיר ומעמיד אותה מעל הטבע; בעוד גשם חזק מונע מאנשי העיר לקיים מצוות ישיבה בסוכה, בסוכתו הפלאית של הבעש"ט לא יורד גשם ו'חסידים שרים ורוקדים ומקיימים מצוות סוכה בהידור'. ר' יצחק מהמבורג,[4] המחפש מקום לקיים בו את המצווה נאלץ להגיע לסוכתו של הבעש"ט, אך מיד כשסיים את אכילתו הזדרז לקום בהכריזו כי 'במושב לצים לא ישב'. ר' אברהם מנדל שטיינבערג מברודי, בשמו מובא הסיפור מסיימו בהצהרה המחריפה את הניגודיות בין מתנגדים לחסידים – ומדגיש כמה עיוורים המתנגדים שאפילו כשחוזים בכזה מופת מזלזלים בו. הסוכה כאן מאחדת את המתנדים והחסידים סביב המצווה, אך דווקא משום כך, היא גם מדגישה את ההבדלים בגישתם לעצם המצווה עצמה. עבור החסידים, הסוכה מייצגת מרחב שמעבר למצווה – היא מאפשרת כינוס חברי פתוח מלא בחיות; וחיות זו, לפי המספר היא שמבחינה בין חסידים ללא חסידים.

הסוכה, מחזיקה בסיפורים החסידיים, את ערך השמחה והחברות שבין חסידים. בכך היא משמשת אינדיקטור לרוח החסידית. בסיפור 'לשון הרע בסוכה' (להלן), האינדיקטור הזה פועל לברור התנהגות לא ראויה, גם בקרב החסידים עצמם. ישיבתו של ר' חיים מצאנז בסוכה נבחנת בסיפור לא על פי גדרי ההלכה, כי אם על פי נאמנותו לתנועה. הסיפור אמנם עוסק בדיבור לא ראוי כלפי הבעש"ט ובהשלכות של דיבור זה, אבל דרך תגובת הבעש"ט דיבור זה מוצב כמנוגד למרחב הסוכה 'טייטש! מען זיצט מיט די הייליגע אושפיזין אין סוכה און מען רעדט אזוי לשון הרע?!' (מה הפשט?! יושבים עם אושפיזין קדושים בסוכה ומדברים כזאת לשון הרע?') כלומר, הסוכה היא לא רק רקע 'ריאליסטי' או 'היסטורי' של הסיפור, אלא אינדיקציה לנאמנות לערכי התנועה.

נראה אם כן, כי האנקדוטות שסופרו לר' פרידמן אשר משקפות את הזיכרון הקולקטיבי של המון החסידים, משקפות גם את תהליך הברירה וההבניה של אותו זיכרון משותף; או לכל הפחות את הבניית תדמית החסידות על ידי אתנוגרפים בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה. האנקדוטות משקפות את הערכים על פיהם מבקשים המספרים לייצג את החסידות בעולם שלאחר הקטסטרופה יותר משהן משקפות את הריאליה של חיי החסידים במזרח אירופה (כגון מצב כלכלי, דילמות של אנשים מן הישוב או מצב פוליטי).