פעם אחת, החפץ חיים ישב עם בחורים והם שוחחו על חשבון נפש. הוא סיפר להם על הפעם שערך חשבון נפש לראשונה.
כשהוא היה יתום בן 12, הוא נסע לעיר אחרת ולמד שם בבית כנסת קטן. החבר איתו למד היה בחור גבוה ונאה וכולם התרשמו ממנו.
פעם אחת, הגיע יהודי אל העיר לחפש חתן [עבור בתו] וכצפוי הוא בחר באותו חבר של החפץ חיים ולקח אותו עמו לוורשה.
לאחר מכן, אלמן אחד כתב לחפץ חיים שהוא שמע שאמו היא אלמנה והוא רצה להינשא לה – אבל בתנאי אחד – שהוא, החפץ חיים, יתחתן עם בתו. מה לא יעשה אדם עבור אמו? אז הוא הסכים, נסע הביתה, והם כתבו תנאים כפולים [לשתי החתונות].
החפץ חיים חזר כמו שנסע, עם אותה קפוטה ממורטת ומגפיים קרועים – בגלל שהמחותן, מסכן, היה קבצן גדול – עני ואביון.
אחרי חצי שנה החבר שלו מוורשה חזר גם הוא, אך מגונדר עם קפוטת משי חדשה ומגפיים בוהקים. אולם, הדבר המרכזי שהוא התגאה בו, היה שעון הזהב הכבד שלו. החפץ חיים הודה ששעון הזהב הרשים אותו מאוד – למרות שהיה רק ילד.
החבר שכנע אותו: "אתה גם צריך לטעון שזה מגיע לך. המחותן [שלך] כבר יהיה חייב להיכנע. אני אתן לך עצה! סע אל חמיך לשבת ואמור את המילים: 'או שתתן לי שעון זהב או שאין שידוך'"
החפץ חיים הרשה לעצמו להשתכנע. היו לו מספר מטבעות – אז הוא שכר עגלה ויצא לדרך, אל ראדין.
במהלך נסיעתו הוא פגש על הדרך מרכבה נהדרת שהייתה שייכת לגביר גדול.
קרה שבדיוק כשהם נפגשו היה כל כך הרבה בוץ שהמרכבה החליקה והגביר נפל לתוך הבוץ – ושעון הזהב הכבד שלו נפל החוצה מכיסו אל תוך הבוץ.
החפץ חיים קרא – "אז עשיתי באמת חשבון נפש – אם שעון זהב, כזה שאני נוסע בשבילו, גם יכול ליפול לתוך הבוץ – מה אני צריך אותו?! – מה זה מועיל לי?"
י.פ.
אברהם פערלאוו
בעצמו שמע מהחפץ חיים
