פרויקט אברהם

              ר' צבי יעקב אבראהאם (1897–1974) היה אחד המאספים המובילים שעבדו עם אברהם יהושע השל על ארכיון החסידות. ר' צבי יעקב אבראהאם נולד בטרנסילווניה, וכפי שמעיד על עצמו "מלפנים מנהל הלשכה מרכזית אורתודוכסית בטרנסילבניא והרבנות בטורדא (רומניא)."[1] פעל כרב גם לאחר שעבר לניו יורק, ולאחר השואה החל לחקור את ההיסטוריה של יהדות טרנסילבניה ולחבר ספרים היסטוריים ותורניים כדוגמת "לקורות היהדות בטרנסילבניא" (ברוקלין, תש"י), וסדרת הספרים "בית אולפנא" המכילים תורות, דרשות וסיפורים מחיי חסידי מזרח אירופה. מעבר לשימור הזיכרון הקולקטיבי, מתאר ר' צבי יעקב אבראהאם מוטיבציה נוספת לספריו: "עשיתי זאת גם מטעם, כי בעולם התורני המתנגדי מביטים על מאמרים, שיחות ותורות חסידיות כאלה בהתבטלות כעל איזו מעשיות" ולכן, כותב ר' צבי יעקב אבראהאם, הדפסת הספרים מגיעה גם "כדי להראות לעיני העולם איזו עמקות, חריפות, נעימות, מוסר ודרך לעבדות השם טמון כמעט בכל שיחה ומאמר חסידי, ובפרט במה שמצטיינין עם צמצום קצורן, כאיזה ברקים, שאינן מעייפין עצבים של הקורא." ר' צבי יעקב אבראהאם רואה בפרוייקט האישי שלו חשיבות להעלאת קרנה של החסידות בעיני העולם התורני כולו.

                את המקורות לספריו, מצא ר' צבי יעקב אבראהאם, בין השאר, גם (ואולי בעיקר) כחלק מעבודתו עם אברהם יהושע השל על ארכיון החסידות, ובעזרתו של YIVO. וכפי שהוא כותב "לרגלי הזדמנותי בזמן האחרון לקבץ על יד מאדמו"רים, חסידים וזקנים, מאמרים, שיחות ותורות שבע"פ מגדולי רבותינו הק' תלמידי הבעש"ט זי"ע, וחוץ מזה הודות להנהלות ספריות השונות שבניוארק, קבצתי וצררתי כאלף תורות ומאמרים חסידיים לרוב בלתי ידועים כאלה"[2]. ובכן, נטייתו של ר' צבי יעקב אבראהאם לשימור, חקירה והפצה ליוותה את עבודתו בפרויקט החסידות.

ניתן ללמוד על נטייתו המחקרית, גם מאוסף כתביו שנמצאים בארכיון. בעוד שכתבי ר' פרידמן מכילים ברובם המוחלט סיפורים, ר' אברהאם נטה אל דברי התורה והוורטים המהווים כמות נכבדת מתוך כלל החומרים שאסף. נדמה כי נטייה זו מייצגת תחושת שליחות רשמית יותר מזו שמציגים כתבי פרידמן (וכפי שמייצגים תוצריו הספרותיים שמחוץ לפרויקט, הנזכרים לעיל). דבר זה מתבטא לא רק בתוכן החומרים שמביא ר' צבי יעקב אבראהאם, אלא גם בצורתם כפי שהם מופיעים בארכיון. בעוד כתבי פרידמן כתובים על דפי שורות ובשפה המדוברת (זו שבה הועברו לו החומרים) – יידיש, כתבי ר' אבראהאם מוקלדים במכונת כתיבה ובעברית. ייתכן כי ר' צבי יעקב אבראהאם ליקט את הסיפורים והדרשות וכתבם בכתב ידו, ואף ניתן להניח כי הדברים סופרו לו ביידיש, אולם נדמה כי לפני שהעביר את החומרים שאסף לארכיון טרח לסדרם – לתרגמם לשפה יהודית 'רשמית' יותר – עברית, להקלידם באופן מסודר; בכל ראש עמוד מופיע שם המסרן מודגש בקו תחתי ואף להוסיף הפניות בסוגריים למקורות – פסוקים, שו"תים, ספרי הלכה, וספרי והגות המוזכרים מפי הדמויות.

                אולם בין הסיפורים והדרשות מופיע סיפור יוצא דופן. ייחודו של הסיפור בולט במיוחד לאור המאפיינים של מפעל האיסוף של ר' אבראהאם שהצגנו כאן. הסיפור אינו אנקדוטי כשאר הסיפורים שאורכם נע בין חצי עמוד לשלושה, אלא נמשך לאורך כאחד עשר עמודים. מעבר לכך שהוא רחוק מדרשנות רעיונית או הלכתית, הוא גם שונה מהדלות העלילתית של רוב הסיפורים, ובמקומם מציג עלילה מלאה בדרמה ובתיאורים נרחבים. הסיפור, שנכנה אותו כאן "חתונת הנסיך",[3] ושנמסר לר' צבי יעקב אבראהאם על ידי 'מו"ה שמואל מארגענשטערן-ביזנעף-טשורטקוב-ברוקלין', מציג סיפור בתוך סיפור; סיפור המסגרת הוא סיפור (שבח הגיוגרפי) אודות ילד שאומץ על-ידי הבעש"ט וגדל אצלו כבן; והסיפור הפנימי נמסר מפי הבעש"ט במהלך חגיגות החתונה של אותו בחור מאומץ, אותו שידך הבעש"ט עם נערה ענייה בתו של איש פשוט וגס. סיפורים במבנה כזה אינם חריגים כלל בספרי שבח, אך בתוך כל הסיפורים האנקדוטיים שמופיעים במפעל האתנוגרפי של השל, סיפור כזה מופיע כחריג, במיוחד לאור העובדה שרוב הסיפורים נמסרים בעל-פה ולכן בדרך-כלל מציגים סיפורים קצרים יותר שעלילתם פחות מורכבת.

סיפור זה ארוך במיוחד גם משום אורכו של הסיפור הפנימי. את הסיפור הזה מספר הבעש"ט במהלך שבוע 'השבע ברכות', ביום השבת בזמן סעודה שלישית כנגד פליאתם של אנשי העיר על נישואים אלו: "בסעודות דשבת הרבה ראו כן תמהו על רבינו מה ראה על ככה להתחתן עם איש מגושם כזה, בעת ששדכו למען הבחור המושלם והעילוי בנות רבנים, אדמורי"ם, יחסנים וגבירים?"[4] הבעש"ט בוחר שלא להשיב לאנשי העיר המטילים ספק בדרכי השידוכין שלו, אך "רק בשעת מלוה דמלכה בעת ששמע תמיהתם מחדש, אז השיב להעולם, שכעת יספר להם את כל ונכחת." ואז מספר הבעש"ט סיפור אגדתי בעזרתו הוא הוכיח לאנשי עירו כי השידוכים ראויים.

כפי שציין גדליה נגאל, שידוכים ונישואים הם תמה מרכזית בסיפורי חסידים, שכן פעמים רבות היו הצדיקים מעורבים בניהולם דרך איסוף כספים לחתונת עניים, ארגון שידוכים בין חצרות, ביצוע מעשי ניסים להכנסת כלה ועוד.[5] ואכן, האקספוזיציה של הסיפור מתארת בקיצור נמרץ את אימוץ הילד על ידי הבעש"ט וכיצד גדל והיה לתלמיד חכם "עד שיצא טבעו למרחקים בין חוגי הלומדים לחריף עצום ולעילוי," ומסתיימת ברגע בשלותו לנישואין: "בגיל שמנה עשרה לחופה הציעו לפניו נכבדות, בנות רבנים ואדמו"רים עשירים וגדולי היחס, ולא נתרצה אף לאחת מהן."[6] רגע השידוכים הוא נקודת המפנה של העלילה המציגה את הסיבוך דרך הפער שבין מעמדו של בן הבעש"ט המלומדת, ובתו הפשוטה של ר' יוסל קרופניק הגס. סיבוך זה חושף בפנינו משהו בנוגע להנחות המוצא החברתיות וסיפורו של הבעש"ט שמביא להתרה של הסיפור מציג את המענה החסידי.

הסיפור שמספר הבעש"ט מציג אגדה על בן מלך המבקש מאביו להסתובב בעולם "בלי בני לויה, רכב ופרשים, רק לבדו ובעלום שם" בכדי "להתמכר לחקור ולדרוש אחר נימוסי והנהגות אותן המדינות, כדי לעיין במסחר ותעשיה ולהתעמק בתרבות שלהן, בתכלית להשתמש בהן אחרי שובו בהפרחת והתפתחות מדינתו" לכשיגיע זמנו למלוך. במסעו זה הוא פוגש יהודי ומבקש ממנו ללמדו תורה ובסופו של דבר להתגייר. באותו הזמן המלך בארץ בה מבקר בן המלך רוצה לחתן את בתו. הבת, שמצטיירת לא כבת-מלך טיפוסית, רוצה לבחור חתן שדרשתו תמצא חן בעיניה, כלומר נבון שמבין לתבונתה שלה. כמובן, שבן המלך גיבור הסיפור נבחר, אך כדי לישאה הוא דורש שהיא תתגייר ותלמד כל שאישה ישראלית צריכה לדעת. בת המלך טוענת "בפה מלא שאין זה עכוב עבורה, כי נפשה קשורה בנפשו, ואל אשר ילך תלכי גם הוא, ואם מוכרחת להתגייר היא מוכנה גם על זה." ולאחר שהם מתקינים כל צרכם כדי לחיות חיים יהודיים כשרים וראויים לתלמיד חכם, הם נישאים. כחלק מהשתלמותו של בן המלך הוא חווה חזיון (או עליית נשמה) שבו הוא מגלה שאינו יכול להגיע לרקיע הגבוה ביותר, אלא אם ימות ויוולד שוב כישראלי. בן המלך מסכים. כשהוא מתעורר ומספר לאשתו את אשר קרהו, היא שוב עונה במסירות מלאה " אם אתה מת למה לי חיים! ובכן ביקשה אותו לכונן גם את מיתתה."

הבעש"ט מסיים את סיפורו בכך שבן המלך ובת המלך אכן מתים באותו יום ונקברים יחדיו. אולם גורם מיתתם אינו ברור. קשה שלא לחשוב על רומיאו ויוליה בהקשר זה, ובכלל את עיצוב האהבה במחשבה הרומנטית. נדמה שיש כאן הדהוד של קשר אל-מותי של שתי נפשות, גבר ואישה הקשורות אחת בשנייה בקשר בל ינתק, שחוצה עמים ושנים. כמובן שלא ניתן לומר בפה מלא שהם התאבדו, שזה בוודאי לא משהו שהיה מקבל אישרור בדבריו של הבעש"ט, אבל מילותיו העמומות וצירוף המקרים מותירים את הספק. בכל אופן, לקשרם המיוחד של זוג האוהבים, מוסיפות האילוזיות המקראיות המופיעות בדבריה של בת המלך. מילותיה המהדהדות את תיאור קשרם האמיץ של יעקב ובנימין בדברי יהודה ("ונפשו קשורה בנפשו", בראשית מ"ד ל), ואת מילותיה של רות לנעמי ("אל אשר תלכי אלך" רות א' ט"ז) מעמיקות גם הן את הקשר הנפשי העמוק שבין בן-המלך לבת המלך בסיפור של הבעש"ט. כלומר, יש כאן אשרור של העומק הנפשי של האדם המודרני וקבלה של האהבה הרומנטית. אולם, אהבה זו נתחמת במסגרת מיסטית בה יכול הצדיק להתערב. הבעש"ט תוחם את סיפור האגדה בדברים הבאים:

בן המלך דנן נשלח משמים להולד בגלגול שני ממעי אשה הנ"ל, אשר לקחתי ממנה את בנה, אשר נתחנך אח"כ על ברכי, ואשתו, בת מלכה הנ"ל מזווג ראשון, נולדה בעיר בראד אצל יוסל קרופניק. ומעתה איזה אפשריות היה בעדי להפריד בין דבקים קדושים כאלה?

בדבריו אלו עושה הבעש"ט שני דברים – האחד, הוא נאחז בעומק האהבה והקשר המהותי של הזוג בסיפור כדי להצדיק את חתונתם של בנו המאומץ והמלומד עם בתו הגסה של יוסל קרופניק. כלומר, חושף רובד מיסטי שנמצא מאחורי המציאות הנראית לעין והמעוררת תמיהה אצל הסובבים ובכך מעניק הסבר; הפעולה השנייה – מעצב את תפקידו כמי שיש לו גישה לרובד מיסטי זה ולכן כמי שאחראי ליצור תיקון במציאות, אפילו כמעט בלית ברירה. שתי פעולות אלו קשורות זו בזו לאור תפיסת הסיפור בעולמו של הבעש"ט. אבישר הר-שפי מסביר כי "קרבתו של הבעש"ט לממשות ולרובד החומרי של המציאות משמשת מצע לעיסוקו ולעניינו בסיפורים, היות שסיפורים מעצם טיבם, קרובים לרבדים אלה ומבטאים אותם יותר מכל הפשטה שהיא".[7] כלומר, הבעש"ט שחלק מתפיסתו העצמית הייתה דאגה לישראל,[8] פעל קודם כל ברובד המציאותי, ומתוך כך פנה אל הסיפורים. במובן זה, הסיפור שמספר כאן הבעש"ט לא בהכרח קודם לפעולת השידוכין, אלא מגיע כתגובה לתמיהת אנשי העיר והשלמת השידוכין על הצד הטוב ביותר בעזרת מחיקת הספקות והבניית הקשר בין בני הזוג כקשר עמוק. בנוסף, תפיסת הסיפור כביטוי של העיקרון החסידי של "לית אתר פנוי מניה", גם אם דילגה על תלמידיו של הבעש"ט, הייתה אצלו גרעין מרכזי שהתפתח בדורות הבאים ומיקם את הסיפורת כמאפיין מרכזי בתנועת החסידות.[9] לאור זאת מובנת ההישענות של הבעש"ט בסיפורו על אלמנטים עממיים של קשר אמיץ בין בני זוג שחוצה ימים ודורות, והמתקיים כנגד כל המכשולים. הבעש"ט בוחר להדגיש את הרומנטיקה ולא להדחיקה, כפי שאולי היה מתבקש מאדם דתי בתקופתו, הרומנטיקה עוברת טרנספורמציה למשהו רוחני וגדול הרבה יותר, אמנם לא כזה שיוצא מגדר הרומנטיקה. כלומר אין כאן החלפה אלא סובלימציה, העלאה של אותה רומנטיקה דווקא.

                הר-שפי טוען שהסיפור הפך מרכזי בחסידות לאחר כמה דורות מהבעש"ט ובמיוחד אצל נינו ר' נחמן והלאה. יצחק לואיס מראה באופן דומה כיצד תפיסתו של ר' נחמן את הסיפור דומה לתפיסתו של הבעש"ט כפי שזו מוצגת אצל הר-שפי. ר' נחמן פונה אל "סיפור מעשיות שמספרים העולם" כדי לארגן אותם מחדש ולהעמידם בתוך סדר חדש שמתקן משהו שהיה פגום בהם כפי שסופרו אצל אותן אומות. לדידו של לואיס האופן שבו ר' נחמן בונה את הסיפורים מצביע על קושי בהבנת משמעות הקיום היהודי בתוך הסדר העולמי החדש. הסיפורים, לדעת לואיס, מצביעים על הקושי הזה בדיוק אך גם מעניקים צורה לאותה חוסר הבנה ובכך הם עונים למציאות, אמנם בלי לפתור אותה (Lewis, Permanent Beginning).   

                ובכל זאת, חשוב לזכור, כי הסיפור מועבר אלינו כאן דרך הרבה ממסכים. חוקרים רבים כבר דנו במורכבות הסקת מסקנות היסטוריות מתוך סיפורי שבחים,[10] ולכן קריאתנו כאן מבקשת להפנות את המבט לא על הבעש"ט ופעולתו כפי שכביכול התקיימו, אלא כפי שאלו מצטיירים על ידי מאסף הסיפורים והמסרן, במקרה הספציפי שלפנינו – ר' שמואל מורגנשטרן ור' צבי יעקב אבראהאם, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. נראה כי הסיפור כאן מבקש לכונן את הבעש"ט בזיכרון החסידי כמי שאכן קרוב לחיי היומיום של האנשים הפשוטים. הסיפור כולו תחום ומשובץ במבט של הבעש"ט הפונה לאנשים הפשוטים – החל מראייתו את האישה הענייה ובנה, דרך בתו של יוסל קרופניק ועד שימושו בסיפורי אגדות עממיים. כל אחת מהפניות הללו לפשוט מסתיימת בהעלאת הפשוט למעמד גבוה יותר – הנער הפשוט הופך לעילוי מיוחס, הכפרית הפשוטה הופכת לבת מלך נאצלה הקשורה בנפשו הרוחנית של הבחור, והאגדה העממית הופכת לאירוע 'אמיתי' מיסטי מכונן. כלומר, המספר והמסרן מדגישים את פעולתו של הבעש"ט בהעלאת הפשוט וקידוש החומר. וכפי שהמענה של הבעש"ט לתמהים על המציאות הוא בהעלאת סיפור אגדתי לרמה מיסטית המעידה על ההווה, כך גם אצלם; בבואם לשמר את זכרון החסידות, הם פונים לספר על מי שנתפס כמיסד התנועה ומכונן עקרונותיה ובכך אולי מעידים משהו על החסידות מול מציאות לא מובנת בהווה.

                כלומר, במובן מסוים, הסיפור על הבעש"ט מעיד על פעולתם שלהם באיסוף הסיפורים והעלאת החסידות – שבשנים שאחרי המלחמה עומדת דלה ושבורה. הסיפור על הבעש"ט מעורר את האפשרות להעלות משהו מהעבר שמעיד על משהו מההווה. המשך הסיפורים הוא כעין המשך של החסידות. מעניין כי אותו ר' שמואל מורגנשטרן העביר לר' צבי יעקב אבראהאם רק את הסיפור הזה (כך לפי הכתבים שבידינו), כלומר הוא בחר סיפור אחד שמייצג בעבורו את לשד החסידות ולשד זה נמצא בדמותו של הבעש"ט ובכוחו של הסיפור ליצור משמעות בעולם שסדריו נראים תמוהים.