אבל, ה[חוזה] מלובלין לא הניח לו וקרא לו לבוא אליו מספר פעמים. ר' שלום אז פחד מההקפדה של החוזה ובסופו של דבר דיבר עם ר' שלמה לוצקער.  כשר' שלום סיפר לרבו מה התרחש, ר' שלמה התחיל לבכות: "הלא יש לו את כל העולם – מה הוא רוצה ממני[?!]. לי יש פרדה אחת והוא רוצה לקחתה ממני! " אבל הוא בכל זאת לא הסכים, ור' שלום נשאר בסקוהל. 

פעם אחת ר' שלמה לוצקער קרא לר' שלום ואמר לו: "הקשב! הלא אתה עדיין איש צעיר עם אישה וילדים קטנים. בכל זאת צריכים לפחד מהחוזה מלובלין. לך לשלום." כשר' שלום הגיע ללובלין הוא מצא שם צדיקי עולם גאונים אדירים – אבל החוזה נתן לו כבוד גדול, ובשבת הוא נתן לו עלייה שישית.

י.פ.

הרבי מצאנז

הפוסט ר' שלום עובר מר' שלמה לוצקער לחוזה מלובלין הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

שם כתוב גם על הדרך בה הבעש"ט והמגיד למדו עם התלמידים שלהם.

י.פ.

הרבי מצאנז

הרב רוטנברג

הפוסט ר' שלמה לוצקר כותב את תורתו של המגיד הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

פעם אחת, היה וויכוח על מאמר אחד והחליטו ללכת אל המגיד ולשאול אותו למה הוא התכוון. 

בדרך-כלל, כשקרו דברים כאלו היו מבקשים מר' שלמה לוצקער, הגבאי של המגיד, שישאל את המגיד בשבילם בגלל שלאחרים לא הייתה רשות להיכנס אליו.

אולם, אותו האירוע היה מאוחר בלילה ור' שלמה לוצקער כבר הלך הביתה, אז החליטו שהתני"א יהיה זה שיכנס אל המגיד לברר. דפק התני"א על הדלת והמגיד קרא "מי זה?", ענה התני"א "אני!" שאל המגיד עוד הפעם והתני"א חזר על תשובתו "אני!"

לאחר מספר פעמים שכך ענו זה לזה, ענה התני"א בפעם האחרונה: "זלמיניו". (כך המגיד קרא לתני"א). כשהוא ענה 'זלמיניו', המגיד בעצמו פתח לו את הדלת והרשה לו להיכנס.

מנהג נוסף אצל המגיד היה שבפתאומיות הוא היה אומר לאחד מתלמידיו "עליך ללכת לשם" או למקום אחר, ונהג לתת הוראות להיכן ללכת. 

כשהתני"א היה בתוך החדר, אמר לו המגיד: "זלמיניו – מחר עליך לנסוע לכפר [הספציפי הזה] וללבוש בגדים פשוטים שלא יכירו אותך."

מובן מאליו שהתני"א ציית לדבריו של המגיד, והגיע אל הכפר בדיוק כשהם חיפשו עשירי למניין עבור חופה וקידושין. נגיד הכפר חיתן את אחד מילדיו והיה חסר לו מניין. צירפו את התני"א למניין ונוכחותו התקבלה בהערכה רבה. לאחר החופה, הזמינו אותו לסעודת מצווה והושיבו אותו בקצה השולחן.

השולחן היה ערוך בעושר גדול ו[האוכל] הוגש בכלי כסף יקרים.

לאחר המרק ניגש אליו המשרת ולחש לו בסוד "דוד יקר, חסרה כף, בבקשה השב אותה!" התני"א הנרגש, השיב בהחלטיות "זה לא אני!"

כך היה עשר פעמים – המשרת ביקש ממנו להחזיר את הכף והתני"א צעק "זה לא אני!"

הנגיד הבחין בהתרחשות ואמר "אבל היהודי מתעקש כל כך, שצריך לבדוק את המשרת בעצמו!" ואכן מצאו אצל המשרת את הגניבה. אז פייסו את התניא והוא חזר לביתו. 

המנהג היה שאלו שחוזרים מכזאת שליחות, צריכים לדווח עליה למגיד כשהם חוזרים. לכן, כשהתני"א הגיע הוא הלך מיד אל ביתו של המגיד, אך לפני שדפק על הדלת המגיד פתח אותה והושיט את ידו לשלום. "זלמיניו" הוא אמר "עכשיו אתה מבין כבר, שאחרי פעם אחת שאומרים "אני" חייב לעבור את הייסורים בלצעוק 10 פעמים "לא אני!"

ר' מרדכי שלום יוסף פרידמן – הרבי מסדיגורה

שמע בי"ט כסליו, בטיש של אביו, ר' אהרון.

הפוסט התני"א לומד לומר "לא אני!" הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.