בעיירה אחת חי פריץ אחד רשע מרושע. הוא נהג לעשות מה שהוא רוצה ואף אחד לא העז להתעמת איתו. הוא נהג, למשל, לעמוד ליד המקווה וכשהנשים יצאו מהטבילה, הוא העז לחטוף אותן עבור דרכיו הרעות. 

פעם אחת, הוא חטף כך אישה צעירה ליד המקווה והכריח אותה לבוא אליו לטירה. לפתע, קראו לו – אז הוא הפשיט את האישה לגמרי כך שלא יכלה לברוח ונעל אותה בחדר. האישה הייתה המומה, היא הבחינה שהייתה שם מרפסת, שנשארה פתוחה, וממנה אפשר לקפוץ. היא הייתה מוכנה לעשות את הקפיצה הגדולה, אבל היא הייתה ערומה, אז היא לקחה שמיכה, התעטפה בה, קפצה למטה ובעזרת השם, הצליחה לברוח. היא באה לבעלה וסיפרה לו את המעשה. אבל הוא לא האמין לה למרות שהיא נשבעה שהפריץ אפילו לא נגע בה. הוא אמר לה שהוא לא רוצה לגור איתה יותר – אבל מרוב כעס, הוא החליט לברוח. בעיר היכן שהוא גר היה נמל והוא רצה לעלות על אוניה ולנסוע רחוק רחוק משם. 

כשהמתין לאוניה, הוא ראה את הפריץ רץ כמו משוגע – מכה את עצמו בראשו. היהודי הכיר אותו ושאל אותו מה קרה. הפריץ סיפר לו את המעשה. ואמר שלא אכפת לו שהאישה ברחה, למרות שהוא אפילו לא נגע בה – אלא, שבתוך השמיכה שהיא לקחה היה תפור כל הונו. 

היהודי התמלא שמחה – במיוחד כששמע שאשתו דיברה אמת. הוא חזר אליה, פייס אותה וכשהם פרמו את השמיכה הם אכן מצאו אוצר רב [מילולית: ממון רב כשהיה לקרח]. 

בדיוק כשהרבי ממז'יבוז' סיים את המעשה, הגיעו עם הבשורה שנולד בן זכר. 

י.פ.

אברהם ליפע פאפיק

הפוסט סיפורי מעשיות כסגולה ללידה הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

לנגיד אמיד מדרזאשנה לא היו ילדים כלל, רחמנא ליצלן. הוא הלך אל הבעש"ט וביקש רחמים. אמר לו הבעש"ט: "אם תרצה שיהיה לך ילד, זה  אפשרי, אבל אתה חייב להסכים להיות עני. דון בכך עם אשתך לראות אם היא מסכימה לכך." 

אשתו הסכימה והוא חזר אל הבעש"ט. בירך אותו הבעש"ט – ואכן נולד לו בן זכר, ומייד נהייה עני. הבית שלו נשרף והעסק שלו הדרדר. הוא נהייה כזה קבצן שכשהילד גדל, הוא לא יכול היה לתת לו אפילו  חתיכת לכם. 

הוא בא אל הבעש"ט להתלונן. אז הבעש"ט אמר לו לצאת אל העולם – עד למקום בו לא שמעו על הבעש"ט. והוא ציית. ארז את רכושו היחיד – הטלית והתפילין, ויצא לדרך. 

הוא הלך מעיירה אחת לאחרת. הוא נהג להיכנס לבית הכנסת לשמוע על מה יהודים מדברים  ביניהם – וכששמע שמדברים על הבעש"ט הוא המשיך ללכת. 

פעם אחת הוא גילה עיירה, שבה כבר לא דיברו על הבעש"ט. הוא הבין שבקרוב מסעו יגיע לסופו. אולם, לא היה לו מה לעשות בכפר, אז הוא המשיך ללכת הלאה משם. בדרך מצאה אותו סופת כפור חזקה והיהודי, במאמץ גדול, הצליח למצוא את דרכו אל עיירה אחת. היה חשוך ורק בבית אחד הוא עדיין ראה אור. הוא הלך ונעמד מול הדלת, אבל מסתבר שלא שמעו את דפיקותיו, עד שבמקרה פתחו חלון לשפוך דלי מים. המים נפלו על היהודי הקפוא והוא צעק בכזה צער נוראי שפתחו את הדלת והכניסו אותו פנימה. מיד החליפו לו בגדים, נתנו לו לאכול ונתנו לו מיטה. 

בעל הבית היה יהודי עשיר [=גביר], וכשהיהודי ניסה ללכת לישון הגביר התיישב ללמוד. היהודי החל להיזכר שגם הוא  היה פעם גביר – וגם יכול היה לשבת בבית חם וללמוד דף גמרא במנוחה, ולבו התמלא צער ולא יכול היה להירדם. 

הוא ראה כיצד נכנסה אישה צעירה בבכי מר ומתמשך, ושמע כיצד היא מתווכחת עם  בעל הבית – מדוע הוא לא רואה רופאים טובים יותר. ובעל הבית ניסה לתרץ – "מה אני  יכול לעשות?! – אני עושה כל מה שרק אפשר." לאחר מכן היא הלכה משם. 

היהודי – שבכל מקרה כבר לא יכול היה לישון, לא שכב במנוחה. הוא נעמד ושאל את בעל הבית פרטים על מה שקרה. אך  בעל הבית לא רצה לענות – "מה זה עניינך?" אבל היהודי לא הניח לו – אז בעל הבית סיפר לו שאישה זו היא בתו שנשואה כבר כמה שנים –והיא בריאה לגמרי אלא שיש כאן רק צרה אחת. כשהיא צריכה לטבול והולכת למקווה – היא נהיית חולה וזמנה [המחזור שלה] מגיע עוד הפעם – וזה כבר כך כמה שנים ואף רופא לא יכול לעזור. 

אז היהודי סיפר לו על הבעש"ט והמליץ לו בחום לנסוע אליו. ולמרות שבעל הבית אף פעם לא שמע על הבעש"ט, הוא הסכים ולקח איתו את היהודי ונסע אל הבעש"ט. 

כשהם הגיעו אל הבעש"ט, אמר הבעש"ט אל הגביר: "לך הביתה, אבל קח איתך את היהודי הזה – ואני גם אגיע בהמשך."

לקח איתו הבעש"ט עשרה אנשים מחבורתו ונסע אל העיירה של הגביר.  הלך הבעשט למקווה עם חבורתו ולקח איתו חלף [סכין שחיטה], אבל לפני שהוא טבל בעצמו התלמידים שלו היו צריכים לדקלם בחזרתיות את ה'אלף-בית'. 

לאחר זאת, הוא הלך בעצמו לטבול והטביל יחד איתו את הסכין, וראו שהמים מיד התמלאו בדם. כשהבעש"ט יצא מהמקווה, הוא סיפר שבמקווה היו שדים שפגעו באישה, אבל עכשיו, הכל יהיה בסדר. 

כשהגביר בא להודות לו, שאל אותו הבעש"ט: "האם אתה זוכר – לפני שנה נפל בגורלך למצוא אנייה עם תבואה?" הוא ענה: "כן." "כמה כסף הרווחת מזה?" הוא ענה: "כך וכך." 

"נו, אם כך, תן ליהודי את הכסף הזה. כשהוא נהייה עני – קרה לו שאחת מאוניותיו נעלמה עם התבואה. זו הייתה האונייה שלך." והוא עשה כן ושניהם נושעו.  

ליהודי היה ילד והוא קיבל בחזרה חלק מהונו הקודם. ובעל הבית  – בתו נרפאה. 

י.פ. 

אלעזר זאהן ממז'יבוז' 

הפוסט ילד תמורת מעמד הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

אז ר' יצחק ענה לו:"ייתכן ודרכך אכן נכונה וטובה בשבילך. אבל מה יהיה עם הילדים שלך? – אם ילדיך  לא יהיו כמוך (כלומר בקדושה ומידות) אז זה לא יהיה בסדר." 

הוא המשיך ואמר – "בניגוד לכך, הילדים שלי – אם יצייתו לדרך שלי של ריבוי צומות וטבילה תמידית במקווה אפילו  שלא יכוונו כה ברצינות – נו, זה בכל מקרה טוב." 

י.פ.    

הרב מביליץ 

הרב שטערן

הפוסט כיצד ינהגו הילדים הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

הר' מרוזין יצא מהכלא בשושן פורים (הרבי מבויאן). יהודי אחד גילה שהרבי מרוז'ין יצא מהכלא, והשתוקק להיות הראשון שיקבל את פניו. הוא התעורר מוקדם מאוד בבוקר והלך למקווה. הוא לקח עמו בקבוק ברנדי ומשהו לטעום והמתין עד שהרבי מרוז'ין יצא. ואכן, יצא שהוא היה האדם הראשון  במקום. 

החסיד בירך את הרבי מרוז'ין לשלום, שתה עמו לחיים, ואחר כך אמר: "מי יתן ורבונו של עולם יסייע לכך שהייסורים שהרבי סבל  יהיו כפרתך עבור ההמשך, אבל, רבי – עליך לדאוג מכאן והלאה שלא לגנוב סוסים." [הערת צד:] (זו כנראה התייחסות לעובדה שהרבי מרוז'ין לא נכלא על לא דבר).  

ענה לו הרבי מרוז'ין: "לא גנבתי סוסים, אבל כן ישבתי בכלא בשביל סוסים."

י.פ.  

אליה נייגארטען 

(שמע מחסיד בויאן זקן שהכיר כבר את הזקן מסדיגורה) 

הפוסט החסיד הראשון שבירך את הרבי מרוז'ין על צאתו מהכלא הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

שאל אותו הבעש"ט: "מה? יושבים עם אושפיזין קדושים בסוכה ומדברים כך לשון הרע?" ר' חיים תהה כיצד ידע הבעש"ט את כל המעשה, הרי אף אחד לא ישב איתם בסוכה והוא ידע שהבן שלו עדיין ישן. שאל אותו: "מי  סיפר לך את זה?"

ענה לו הבעש"ט שמלאך אחד סיפר לו. שאל אותו עוד ר' חיים מצאנז: "הייתכן? מלאך רשאי לספר לשון הרע?" אמר לו הבעש"ט: "כן! כשעושים מעשים טובים, יוצרים מלאך טוב והוא עושה בוודאי רק טוב, ומלאך כזה לא יספר לשון הרע. אבל אם עושים מעשים רעים – נולד מלאך רע והוא אכן מסר לי לשון הרע."

י.פ. 

הרב תאומים

הפוסט מלאך רע יכול למסור לשון הרע הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

הוא דימם מהפצע שתמיד היה חבוש. אולם, כהיה צריך ללכת למקווה הוא לא הביט עליו, וקרע את התחבושת. 

י.פ. 

יעקב פלאנצגעראבען 

הפוסט רגלו הפצועה של הרבי מצאנז הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

פעם אחת, ר' חיים בער נסע ליריד עם סחורה רבה אבל הלך לו רע מאוד בעסקים והוא הפסיד הרבה כסף. אז הוא אמר: "ריבונו של עולם! אתה תופס (את הכסף שלי) אני גם רוצה לתפוס (מצוות)" 

קרה שפריץ אחד ירד מנכסיו ומכרו את כל רכושו. מכרו גם נברשת כסף יקרה של 72 נרות. ר' חיים בער קנה את הנברשת כמתנה עבור ברוך ממז'יבוז'. כשר' חיים בער הגיע למז'יבוז', ר' ברוך היה במקווה. אז ר' חיים בער נכנס לתוך הבית, זרק את הנברשת הישנה ותלה את נברשת הכסף החדשה, וקנה את הנרות הטובים ביותר והדליק אותם. 

כשר' ברוך חזר הביתה מהמקווה וראה את הנברשת החדשה הוא אמר: "זה בוודאי מעשה של ר' חיים בער." הוא קרא לו ואמר לו: "מאחר והארת את עיניי, מי יתן ורבונו של עולם גם יאיר את ימיך עם חתן שיאיר את העולם." 

י.פ. 

הרבי מקינוב 

הפוסט ר' חיים בער קונה נברשת לר' ברוך ממז'יבוז' הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

טומשוב הייתה ליד הגבול שבין אוסטריה לרוסיה – שם התייצבו קוזאקים. אחד מהקצינים הבכירים השתוקק ללכת למקווה עם אשתו לעשות שם אמבטיה. –[כך ש]הקהל והנשים לא יכלו ללכת למקווה.

מספרים זאת על ר' יוסף, שמייד אחר כך בנו של הקצין נפגע מאבן ונהרג אז הקצין לקח את כל הפלוגה שלו ורצה להיכנס לטומשוב לעשות פוגרום בגלל המוות של בנו הצעיר. בעת שהקצין נכנס לחדרו של ר' יוסף מטומשוב – ר' יוסף לקח את ארבע הציציות של הטלית בידו והקוזאק נשאר עומד כמו אבן – הוא לא היה יכול לזוז.

עוד מספרים שלאחר מכן, בזמן המלחמה שהייתה אחר כך – הקצין חזר מהקרב וגם הוא נהרג מ[פגיעת] אבן.

י.פ.

הרבי מטומשוב

רבי מ. פרישערמאן

הפוסט ר' יוסף מטומשוב מתמודד עם פלוגה שלמה הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

אשתו הייתה מרשעת גדולה ומיררה את חייו 'עד מוות.' זו הייתה אחת הסיבות לכך שהוא תמיד נסע – מסכן, הוא היה נווד גדול.

בווסליבקה קוראים לו הרבי של פורים מכיוון שהוא תמיד היה שם בפורים.

הענווה והאדיקות שלו היו שם דבר.

מספרים שאפילו בזמן שהוא הלך למקווה, לפני שהוא היה טובל הוא עדיין לבש את הכיפה והוריד אותה רק כשהוא ממש טבל.

י.פ.

אברהם מאנוטא

חסיד מסקווירה

הפוסט דמותו של ר' יעקב, בנו של ר' אברהם יהושע העשל מסקווירה הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

דרכו הייתה קשה וכשירד הלילה ר' וואלף נכנס לפונדק וביקש מקום ללון. 

החוכר בעל הפונדק אמר לו שהוא ירשה לו לישון שם, אולם בתנאי אחד שאם יבואו עוד אורחים הוא יהיה חייב לתת להם את מיטתו. ר' וואלף הסכים לכך.

באמצע הלילה כרכרה יפה התקדמה ונעה אל הפונדק, והנודע ביהודה עם חבורה מתלמידיו יצאו. בעל הפונדק העיר את ר' וואלף והורה לו לתת את חדרו לאורח הנכבד. ר' וואלף ציית ונשכב עם התלמידים האחרים על הרצפה. הנודע ביהודה החל ללמוד סוגייה קשה. הוא למד בקול רם וחרג מהפירוש הפשוט. כשר' וואלף קיציס שמע זאת הוא קרא אליו והזכיר לו את הפשט הנכון. זה קרה פעם אחת, פעמיים, וגם פעם שלישית.

בפעם השלישית הנודע ביהודה תפס שהפירוש שהוצע הוא פירוש גאוני. הוא הציץ וראה שזה מגיע לא מתלמידיו, אלא מיהודי לבוש סחבות ששכב על הרצפה. הוא שוחח איתו בלימוד ולא עזב אותו [והפציר בו] עד שהוא [יסכים] לישון במיטתו.

בבוקר, שאל אותו הנודע ביהודה: "לאן אתה נוסע?" וכשהוא השיב לו שהוא גם נוסע לבראד הוא הורה לו לנסוע בכרכרה שלו.

כשהם התקרבו לבראד, ר' וואלף נפרד ממנו, חיפש מקווה ונעלם.

מדוע הגיע הנודע ביהודה לבראד? חכמי הקלויז [בית המדרש] שמעו שהבעש"ט נותן קמיעות ועליהם כתוב השם המפורש. לכן הם ערכו אסיפה והזמינו גם את הנודע ביהודה.

כשהנודע ביהודה הגיע לאסיפה הוא הצהיר שהוא לא רוצה ללכת לאסיפה עד שלא יקראו לתלמיד חכם הגדול שפגש בדרכו. 

חיפשו בכל בראד עד שמצאו את ר' וואלף מאחורי התנור בבית כנסת קטן. כשהוא הגיע לבית הכנסת הגדול, היכן שערכו את האסיפה, הנודע ביהודה קרא אליו שיבוא לשבת לידו ונתן לו מקום לידו על הבימה. 

דין התורה האסיפה החלה וחכמי בראד טענו שהבעש"ט נותן קמיעות וכותב בהם את השם המפורש.

קרא ר' וואלף קיציס בהתלהבות גדולה: "מה כוונתכם שהבעש"ט הקדוש צריך לכתוב את השם המפורש. בשבילו זה מספיק לכתוב ר' ישראל בן שרה. וכדי להוכיח זאת, חפשו את הקמיעות וראו בעצמכם."

כשהנודע ביהודה שמע מה ר' וואלף קיציס אמר, הוא הורה לחפש את הקמיעות שנמצאו בבראד וכשפתחו אותם ראו שר' וואלף אמר את האמת.

י.פ.

דוד פישמאן

הפוסט נסיעתו של ר' וואלף קיציס לבראד הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

אז היא התיישבה בחוץ ובכתה מעומק ליבה.

פתאום, עברה שם מרכבה עם ארבע נשים. כשהן ראו אותה יושבת ובוכה הן שאלו אותה: "מדוע את בוכה?" והיא סיפרה להן על מצוקתה.

הן מיד הזמינו אותה אל תוך המרכבה ולקחוה איתן אל תוך המרחץ [המקווה].

כשהמגיד גילה זאת הוא אמר: "אלו היו ארבעת האמהות."

לאחר מכן נולד 'המלאך'.

י.פ.

ישראל וואללאך

247 East Broadway

הפוסט אשתו של המגיד הולכת למקווה הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

י.פ.

הרבי מוויז'ניץ

הרב האגער

הפוסט מקום המקווה בו נהג הבעש"ט לטבול הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

  כשר' ייב"י בא אל המגיד הוא אמר שהוא לא מפחד, והוא נכנס אל תוך החדר ובירכו לשלום. 

הוא הציג עצמו בפני המגיד כאדם עני שמקיים את תיקון חצות; לפני חצות הוא הולך למקווה. פעם אחת היה כל כך קר שהמקווה קפא. הוא לקח גרזן ורצה לשבור את הקרח בשביל לטבול.

אז הגיע הס"מ וניסה להניא אותו מלטבול. "בקור כזה" – הוא אמר – "אדם יכול לאבד עצמו לדעת" [=להתאבד]. אולם, ר' ייב"י לא ציית – הוא ניצח את הס"מ וקפץ אל תוך המקווה. 

י.פ.

הרבי מקינוב

הפוסט ר' ייב"י מנצח את הסטרא אחרא הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

אל ר' ייב"י הגיעו אנשים מיאמפיל וביקשו ממנו שימליץ להם על מגיד. הוא המליץ להם ר' מיכל’ע מזלאטשוב. הם קיבלו אותו [כמגיד], אבל קבעו שאסור לו לעשות מניין משלו. 

בהמשך הוא כן עשה מניין משלו ובעלי הבתים באו בטענות אל ר' ייב"י.

ר' ייב"י ביקש שיקראו לו ור' מיכל’ע אמר לו שהוא יכול להתפלל רק עם נוטרי ברית [=אנשים השומרים על טוהר מיניות]. ר' ייב"י חזר עם ר' מיכל’ע ליאמפיל ובא לבית הכנסת. 

לחזן בית הכנסת היה ר"ל קרי. אמר ר' ייב"י לר' מיכל’ע: 'אני רואה רק עד ה[טבילה ב]מקווה – אתה רואה אפילו אחרי ה[טבילה ב]מקווה'

י.פ.

הרבי מקינוב

הפוסט ר' מיכל'ע מתפלל רק עם נוטרי הברית הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.

י.פ.

פנחס לאנדוי.

הפוסט דרושה טבילה לפני קריאה בספר הצורף הופיע לראשונה ב-מכון חסידות הרצוג.